פסק-דין בתיק עב"ל 21992-10-10

השופט אילן סופר

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופטת אורית יעקובס, נציגי הציבור יפה קריספיל ואהובה ליפמן, ב"ל 1354/09, מיום 8/7/10), אשר  קבע כי הפחתת גימלת הבטחת ההכנסה של המערער על ידי המשיב בחודשים ספטמבר 2004- ספטמבר 2006 וינואר 2008 - ינואר 2009, עקב היותו בעלים של נכס, נעשתה כדין.

2.         המערער הוא הבעלים הרשום של מקרקעין, הידועים כחלקה 47/1 בגוש 15576 בכפר מגאר (להלן: " הנכס"). הנכס כולל את בתיהם של המערער, אביו ושניים מאחיו, והוא רשום במס רכוש בבעלות משותפת של המערער ושל אחיו.

            לצורך בחינת זכאות המערער לגימלת הבטחת הכנסה, חישב המשיב את שוויים של מחצית מבית האב, והאח שאינו בעלים, ומחצית משווי החצר העודפת, כנכסיו של המערער ובהתאם לכך נקבעה הכנסתו של המערער.

הרקע העובדתי

3.         הרקע העובדתי כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי הוא כדלקמן:

א.        המערער, יליד 1973, נהג מונית במקצועו.

ב.       ביום 26/08/04, הגיש המערער תביעה לגמלת הבטחת הכנסה.במהלך חודש ספטמבר 2004, נערכה בדיקת נכסי נדל"ן של המערער, אולם בשל שביתת שמאים, לא התקבלה הערכת שומה, ולכן שולמו למערער 80% משווי גמלה מחודש ספטמבר 2004 ועד ספטמבר 2006.

ג.         ביום 27/01/08, הגיש המערער תביעה לגמלת הבטחת הכנסה, וקיבל את הגמלה מחודש ינואר 2008 ועד חודש ינואר 2009 כולל.

ד.       במכתב מיום 3/02/09, נדחתה פורמאלית תביעת המערער, בטענה שהואאינו משתף פעולה, לאחר שלא התקבלו מסמכים שנדרשו ממנו,ביום 30/12/08 וביום 20/01/09, המעידים על רישום דירת אביו ודירת אחיו על שמם, בהתאם לסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה. בעקבות כך תשלום הגמלה הופסק.

ה.       ביום 8/02/09, בוצעה שומה למקרקעין שעל שם המערער. מחישוב הכנסות המערער במחצית משווי זכויות הבניה של דירת האב ובמחצית משווי זכויות הבניה של דירת האח וכן בחצי משווי חצר עורפית, נמצא שהכנסת המערער עולה על גובה גמלת הבטחת הכנסה.

ו.        במכתב מיום 30/04/09, הודיע המשיב למערער על הקטנת סכום גמלת הבטחת הכנסה, באופן רטרואקטיבי החל מחודש 9/04 ועד לחודש 9/06, בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק הבטחת הכנסה.

ז.       אין מחלוקת בין הצדדים לגבי השומה ושווי זכויות הבניה והחצר העודפת, אלא על נושא הבעלות בנכס.

פסק דינו של בית הדין האזורי

4.         בית הדין קמא קבע כי המערער לא הצליח לסתור את חזקת רישום הבעלות בקרקע על שמו, ועל כן נדחתה התביעה.

בדחותו את תביעת המערער, קבע בית הדין האזורי את הממצאים הבאים:

א.        בית הדין קמא עמד על תכליתו של חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 (להלן: "החוק"), לאפשר לכל אדם קיום בכבוד. לאור תכלית זו, עמד בית הדין גם על הסייגים לזכאות, במקרים בהם לא נמצאה סיבה עובדתית או נורמטיבית למחויבות כאמור, ולא נמצא כי יש מקום לחיוב הקופה הציבורית בסיוע.

ב.         בפסק דינו של בית הדיןקמא נדונה תחילה שאלת הבעלות בנכס.

בית הדין קמא מצא כי לאורך כל הדיון עלו סתירות, שלא יושבו, בין דברי המערער, בא כוחו ואבי המערער, לבין הראיות שהציג המשיב. בפסק הדין צויין כי מהצהרות שמסר המערער חמש שנים לאחר שהקרקע הועברה, כביכול, מבעלותו לבעלות אחיו, עולה כי המערער מוסיף ומתייחס לנכס כאל רכוש משותף שלו ושל אחיו (נ/4, וכן עמוד 9 שורות 24-33 לפרוטוקול הדיון מיום 13.4.10).